ויולט / יותר מדי

blank

"מאז ומתמיד, המוזיקה הייתה חלק גדול בחיים שלי . כבר כשהייתי בגיל 6, אני זוכרת את עצמי שומעת מנגינות ומנסה לנגן אותם בפסנתר. כמובן, ההורים לא נשארו אדישים לזה, והחליטו לקחת אותי לאודישן לבית הספר הגבוה למוזיקה בבאקו ,שבאזרבייג'אן. אז נכנסתי לחדר ,והיה שם פסנתר. ביקשו ממני לנגן ,והחלטתי בנחישות שאני אנגן לחן שנרקם אצלי בראש באותה תקופה. זה מאוד מלחיץ לילדה בגיל כל כך צעיר ,אבל הביטחון והנחישות תמיד היו שם וכן התקבלתי. למדתי מהבוקר עד שש בערב על פסנתר, לנגן ולהלחין. כל המורים כל כך האמינו בי, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילי. אני חליתי, ובמקום להיות במקום שבו אני מוקפת בכל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים, מצאתי את עצמי במחלקה בבית חולים מסתכלת דרך החלון ותמיד המוזיקה ניגנה אצלי בראש גם אם לא תמיד היה בסביבה פסנתר.

בגיל 11 עליתי לארץ, הבנתי שסוף סוף אני במקום שבו אני אמורה להיות, ארץ ישראל היפה שלי. למדתי במרכז המוסיקה ביפו, כמובן גם ברימון. תמיד במקביל כתבתי שירים והתחלתי לעבוד עם טל פורר. הוצאתי שיר ראשון לפני מספר שנים, שקיבל חיבוק מהתקשורת, הרבה מחמאות, אייטמים אבל כל זה היה חדש בשבילי. המשכתי להוציא עוד מספר קטן של שירים, אבל בתוכי הרגשתי שאני צריכה רגע לעצור ,ולהבין מי אני בתור אומן ומה אני רוצה להעביר הלאה. עצרתי הכל בלי להוציא שום שיר תקופה ארוכה. כמובן כתבתי המון שירים , ועבדתי עם מפיקים מהשורה הראשונה בתעשיית המוזיקה, ועכשיו הגיע הזמן שכל כך חיכיתי לו, וזה לספר את הסיפור שלי, על ילדה קטנה עם חלומות גדולים. אני יוצאת למסע, ונותנת למוזיקה שלי לדבר בעד עצמה, וזה השיר שכתבתי והלחנתי בתקופה הכל כך מורכבת הזו".

הכירו את ויולט, זמרת ויוצרת, שמחוברת לעצמה, עם שיר חדש שמתאים מאוד לתקופה האמביוולנטית שאנו חווים. החודשים האחרונים מטלטלים את כולנו, אבל גם מעבירים לנו שיעור  חשוב בתוך המצב החדש ומעורפל הזה – למדנו להעריך את כל מה שנשאר מאחור: משגרת היום-יום ועד לחלומות, דרך החיבוקים החמים וה -ביחד.

לצד חוסר המעש והבלבול, קיבלנו אקסטרה זמן חשיבה, תכנון והרבה חשבון נפש יותר מדי מקבץ בקשות ותקוות שנולדו מהתקופה בין השורות אפשר לזהות ייאוש לצד אמונה, חוסר וודאות לצד ביטחון, קרבה לצד ריחוק ובעיקר את ויולט שחודרת ישר ללב עם רגש ואותנטיות, חץ לתוך הלב.